צילום: אילנה אלפרשטיין
יש סדרת תמונות שמונעת ממני להתמודד על תפקיד ציבורי. בהם, אני נמצא במה שנראה כמרתף של לונג איילנד בסביבות 1972, לובש את מעיל הפרווה של סבתי ותכשיטי התלבושות. אני מחזיק ביד אחת מיכל סירופ של שמאלץ וביד השנייה בקבוק וודקה עטוף בגוש קרח. זרוע חסרת גוף מנופפת בפניי ערימה של שטרות של 20 דולר, אותם אני מתפעלת בשמחה שיכורה.
אני זוכר במעורפל את התמונות האלה שצולמו, אם כי פרטים רבים אחרים מאותו לילה חומקים ממני. סצנות כמו זו התנגנו מדי לילה במשך 47 שנים בסמי'ס רומניאן, מסעדת סטייקים יהודית בלואר איסט סייד בניו יורק, אשר אישר את סגירתו בשבוע שעבר. למרות שהבעלים דוד צימרמן מקווה להיפתח מחדש במקום אחר, אובדן החלל המקורי משאיר חור טחוב ושומני בנוף האוכל של העיר.
לכל המסעדות שאהבנו ואיבדנוסמי'ס תפסה מקום במרתף ברחוב קריסטי שכמעט בוודאות לא יעבור היום בדיקת בריאות. ירידה במדרגות הובילה אותך למאורה מוארת עם תקרה נמוכה שהדייפה שומן עוף ושום. הקירות נצבעו בגוון לא מחמיא של חום ומרופדים בתצלומים מצהיבים של יהודים מפורסמים עדין. במשך למעלה מ-20 שנה, קלידן ישראלי זועף בשם דני לוב ביצע קאברים גסים לקלאסיקות בברודווי והעליב סועדים על פניהם, לפני שדרש מכולם לשלב ידיים ולרקוד את ההורה. האוכל היה במחיר מופקע מאוד ולא טוב במיוחד (חוץ מהכבד הקצוץ המצוין ונקניקיות הקרנצלך השום), והצוות תמיד מכר את הוודקה.
אני, אהבתי את השטיק. הייתה תקופה בה אירחתי ארוחת ערב של מועדון לב בודד אצל סמי בכל יום ולנטיין, מה שהביא לפחות מצב שידוכים מוצלח אחד. הייתה לי שם גם מסיבת יום הולדת שהביאה להנגאובר הכי מתיש בחיי. הבחירה לארח אירועים שם הייתה הגשמת פנטזיה לדימוי שהיה לי על עצמי כמנהיג נהנתני של לילות ניו יורקיים מגוחכים. אף אחד לא הגיע לסמי במקרה, ואני התענגתי על תזמור הכאוס.
כדי להעריך את זה של סמי, אני חושב, היית צריך להתחייב לעניין. היית צריך לקבל את זה שאתה עומד להוציא הרבה כסף בשירות הבידור הנמוך. לא הלכתם ל-teetotal ולא שמעתם לעצת הקרדיולוג שלכם או עסקתם בשיחות אינטימיות עם חבריכם. הלכת במרדף אחר עודף חסר מעצורים, והשתחררת מהאילוצים של החברה המנומסת שפעם התכסתה בבטחה בתחומי המרתף המלוכלכים.
'נכון שנטישה ניהיליסטית מסוימת משתלטת שם, לא מעט בגלל שמצפה לך כל כך הרבה כסף', אמרה הסופרת סיידי סטיין, מעריצה ותיקה של סמי. היא הכירה בקצוות האפלים יותר של תענוגות כאלה, אבל אמרה שזה הכל חלק מהערעור. ״אני לא יודע אם להשתמש במילה חֲגִיגִי 'זה יותר המאפיינים של חגיגיות, דרך עדשה לינצ'יאנית כמעט [דייוויד],', היא נזכרה.
עתיד המסעדותאפשר גם להעריך את סמי כחזרה לאחור לעידן של חיי לילה בסגנון ארוחת ערב ומופע שבני זמננו רבים מעולם לא חוו ממקור ראשון. 'זה לא היה מועדון החסידות, או הקופה, או אל מרוקו,' אמר הסועד הוותיק של סמי, טום קרצ'מר, עורך דין. ״זה היה הרבה יותר היימיש וחגורת בורשט מכל זה. הייתה מוזיקה בזמן שאכלת ומוזיקה לרקוד, ובין הכבד הקצוץ ליד השולחן בהתחלה, קרמי הביצים שלצד השולחן בסוף, וגושי וודקה מתגלגלים לאורך כל הדרך, היו הזדמנויות לפרוח כל הלילה. '
והיו גם רגעים של מתיקות בלתי צפויה: זרים חוברים יחדיו להניף ילד יום הולדת בכיסאו, בסגנון בר מצווה; תיירים מתערבבים עם אביזרי מרכז העיר המפורסמים. קרצ'מאר נזכרה בערב שבו זמרת אופרה מאומנת שכנעה את דני לוב לתת לה לקחת את המיקרופון ולרצות לחברתה עם 'זריחה, שקיעה' מ- כנר על הגג . ״דני גיבוי אותה על המקלדת שלו, ולא רק שהוא ניגן את כל העניין בצורה מכבדת וישר - בלי גאג'ים, בלי זינגרים - אלא שהוא גם הצטרף לכל פזמון בהרמוניה מושלמת. זה היה יפה, ולמען האמת, מרגש באמת, 'אמר.
לגבי העתיד, נותר לראות הרבה. למרות שצימרמן נשבע לחזור, פרטים לגבי היכן ומתי אינם ברורים. 'כרגע הדאגה הגדולה ביותר שלנו היא שהעובדים והלקוחות שלנו יישארו בטוחים. זו הייתה שנה קשה, אבל אנחנו שומרים על אופטימיות שנוכל לפתוח מחדש ונוכל לחגוג שוב', אמר. לפי הדיווחים, לדני לוב נודע על הסגירה במקביל לכל השאר, אך מתכנן לחזור בבוא הזמן. ״השבועיים-שלושה הראשונים היו נהדרים. זו הייתה חופשה קטנה,' אמר לוב ניו יורק מָגָזִין . ״אחרי חודש, אני מתחיל להתגעגע מאוד לסמי. אני אוהב את החרא הזה'.
בשנה שבה ראתה כל כך הרבה מסעדות נסגרות לצמיתות, אולי זה מוטעה להתאבל על אובדן של אחת שאולי לא ימות לנצח. אני מאוד מקווה שסמי נולד מחדש. אבל אני אתגעגע למרתף המגעיל הזה ולכל מה שהוא מייצג, גם לניו יורק וגם לגרסת העבר שלי. גם אני אוהב את החרא הזה, גם אם אני בקושי זוכר את הלילות שלי שם.
